אביגיל מתיישבת מולי, נמרצת, תוססת וחייכנית, בשנות הארבעים לחייה. קולה ממלא את החדר בהתלהבות, צחוקה מעטר כל משפט. שום דבר מהשמחה שהיא מקרינה לא מכין אותי לפצצה שהיא מטילה לבסוף בחדר: גילו לה 'ממצא' בראש. בבדיקת CTרואים כתם אפרפר בגודל כדור פינג-פונג, ממוקם בגזע המוח, באזור שלא נגיש לניתוח. היא במעקב. כרגע לא מטפלים.
מבחינת הרפואה, אביגיל נמצאת על מסלול חד-כיווני: הממצא הזה יכול לגדול, כתמים נוספים יכולים להופיע בראש ובעמוד השדרה, ומילה מפחידה אחת לא נאמרת, אך מרחפת באוויר.
אביגיל באה לשאול מה אפשר לעשות? ולמה זה קרה לה?
אני עוצמת עיניים, פותחת ערוץ ומבקשת לראות תשובות.
אני נלקחת מיד לגלגול אחר, בזמן רחוק, אי שם במערב הפרוע. אני אביגיל, אבל בדמות אחרת, בחיים אחרים. אני לבושה שמלה פרחונית, רעמה ארוכה של תלתלים ג'ינג'יים גולשת על כתפי. גדלתי בחוות הסוסים של הורי, קרובה לטבע, לשמש, לחיות, ילדת-קסם חופשיה ומאושרת. עכשיו אני נערה בשלה, מביטה מרחוק בנער אינדיאני שעובד בחווה שלנו. לבי מפרפר.
אני מאוהבת בו עד מעל הראש. אבל האהבה הזו אסורה, בלתי אפשרית. בתפישת-עולמם של הורי, האינדיאנים הם נחותים, ולכן לא יעלה על הדעת שידוך ביני לבין 'אחד מהם'. אני לא מבינה אותם ומסרבת לחשוב כמוהם. איך הם יכולים להיות כל-כך רעים, יהירים ועיוורים?
ההורים שלי מגלים את מה שקורה ומיד מגרשים את הנער האינדיאני מהחווה. אני יודעת שלא אראה אותו יותר לעולם. לבי נשבר, אין טעם לחיי בלעדיו. ברגע של ייאוש אני לוקחת מהבית אקדח, רצה לשדה הפתוח, אל הטבע שאני כל-כך אוהבת, ויורה לעצמי בראש.
הצוות הרוחני מסביר לאביגיל שאנרגיית הטראומה ההיא נשמרה מאז בגופים האנרגטיים שלה, באזור הראש. הגופים האנרגטיים לא מתפרקים עם המוות, אלא חוזרים לממד הרוחני, עם כל הזיכרונות והידע, ואז נכנסים בחזרה לגוף בגלגול הבא. כך הזיכרונות של הנשמה נצברים ועוברים אתה מגוף לגוף, מגלגול לגלגול. וגם הכאבים.
בגלגול הזה, אביגיל חוותה 'טריגר' שגרם לזיכרון הספציפי הזה 'להתעורר'. בתקופה שלפני גילוי הכתם במוח, אחת הבנות שלה עברה איזשהו קושי אישי. אותה הבת היתה אמורה להיוולד לאביגיל בגלגול ההוא, במערב הפרוע, אם לא היתה שמה קץ לחייה. המצוקה של הבת הספציפית הזאת הציפה בתת-מודע של אביגיל את הדי הטרגדיה ההיא.
הזיכרון הטראומטי של הירייה בראש החל לפתח סביבו אנרגיה פיזית. כך צמח הגוש במוח של אביגיל, דווקא במיקום הזה. עכשיו היא תוכל לשחרר את הזיכרון הקשה, לרפא את הטראומה, ולנקות את ההטבעה האנרגטית הזאת אחת ולתמיד.
בהנחיית הצוות הרוחני, הדרך של אביגיל לריפוי כללה שלושה חלקים:
בשלב הראשון העלינו את הזיכרון במלואו. ראינו את הטראומה המכוננת מהגלגול הקודם, הוצאנו את הזיכרון ההוא ממחשכי התת-מודע אל האור המטהר של המודע, וכך שחררנו את האחיזה האנרגטית שלו בגוף של אביגיל. עצם ההיזכרות היא זו שמשחררת את המטען האנרגטי מהמקום שהיה אגור בו. אבל זה לא מספיק להשגת ריפוי מלא.
בשלב השני, בהוראת הצוות הרוחני, היה על אביגיל לדמיין לסיפור החיים העצוב הזה סוף חדש, מעין 'שינוי תסריט לאחור'. במשך שבעה ימים, עליה לבצע כל יום לפני השינה הדמיה שבה היא חוזרת לאותה הסצנה בשדה הפתוח, והפעם מדמיינת סוף חדש, חיובי, שבו היא לא יורה לעצמה בראש, אלא מתעשתת וזורקת את האקדח בכל הכוח, הכי רחוק שאפשר. החזרה על התרגיל מקבעת בתת-מודע שלה את האנרגיה של הזיכרון החדש.
בנוסף, ולמשך כמה חודשים, המלאכים העניקו לאביגיל תרגיל הדמיה לבצע, במהלכו היא רואה בעיני רוחה את הכתם האפור במוחה, מציפה אותו באור, ורואה איך הוא נמס, מתפוגג ונעלם.
אביגיל יצאה מהפגישה עם הרבה 'שיעורי בית' ואופטימיות זהירה לעתיד.
כעבור ארבעה חודשים קיבלתי ממנה עדכון:
עשיתי את התרגילים כל יום, בלי לדלג, כמו תלמידה טובה וממושמעת.
היום הייתי בביקורת בבית-החולים, עשו לי CT. הגוש נעלם!
הפרופסור שמטפל בי היה המום.
'מה עשית??' הוא שאל אותי, כמעט בנזיפה, הוא טיפוס קשוח כזה. 'אנחנו משקיעים מיליונים כל שנה בחיפוש אחר תרופה שתעלים דברים כאלה, הם לא נעלמים מעצמם, הם גדלים, הם מתפשטים, הם מתרבים, איך הצלחת להעלים אותו?'
נו, ומה ענית לו? שאלתי.
כלום. פשוט צחקקתי. פחדתי שהוא יזרוק אותי מכל המדרגות אם הוא ישמע שהלכתי למתקשרת.
ריפוי רוחני והממסד הרפואי
מטבע הדברים, אנשי הרפואה המדעית לא מקבלים בקלות תופעות כמו הריפוי של אביגיל.
אני מתפללת לימים שבהם הרפואה תכיר בכוחו של הריפוי הרוחני, תזהה את הפוטנציאל העצום שיש בכלי הזה, תחקור אותו ותשלב אותו בתהליך הטיפול הממסדי.
אם יש תקווה לכך שזה אי פעם יקרה, אולי זה יהיה אפשרי בזכות 'אפקט הפלצבו'.
במחקר הרפואי מתייחסים לתופעה הזו בביטול, כסטיית-תקן סטטיסטית. אולם, מה זה אם לא הוכחה לכך שהתודעה שלנו מסוגלת לרפא את הגוף שלנו?
אפקט הפלצבו
בכל מחקר שבודק יעילות של תרופה, חלק מהמטופלים מקבלים, ללא ידיעתם, תרופת 'סרק', כלומר תרופת-דמה שלא מכילה שום חומר פעיל. זהו ה'פלצבו' (placebo). זהו מנגנון-ההשוואה שבודק את יעילות התרופה. ההיגיון המדעי אומר שמי שקיבל תרופה אמתית יתרפא, ומי שקיבל פלצבו, יישאר חולה. אבל באופן מפתיע, חלק מהמטופלים שמקבלים פלצבו נרפאים למרות שלא נכנסה אל גופם כל תרופה, ומכאן הביטוי המוכר 'אפקט הפלצבו'. במילים אחרות, ידוע כבר שנים רבות שבני אדם נרפאים ממחלות אך ורק כי האמינו שהם מקבלים תרופה.
באופן תמוה, המדע מתייחס בביטול לתופעה המדהימה הזו. 'שכנוע עצמי' שכזה הרי לא יכול להיות מדעי, הוא שייך לעולם הרגש, אז מתעלמים ממנו. וכך מפספסים את האמת הפשוטה: אפקט הפלצבו הוא הוכחה לכוח הריפוי של התודעה.
אם אנשים רנדומליים שמשתתפים במחקר נרפאים ללא תרופה, אלא רק בכוח האמונה שמשהו מרפא אותם, אז דמיינו כמה עוד מיליוני אנשים היו יכולים לעשות זאת. כמה נפלא היה אם, במקום להתעלם מהנתונים האלה ולהמשיך למכור תרופות, היו הרופאים מתמקדים בפיתוח התופעה הזו בעצמה.
הסיפור המדהים של אביגיל הוא נס אחד מתוך רבים נוספים שקורים בתקופה הזאת מסביבנו, ומתווים לנו את הדרך אל העולם החדש: עולם שבו האדם הוא המרפא של עצמו. אנושות שיודעת לעבוד עם הכוחות הפנימיים שלה.
כל הנשמות האמיצות האלה, שמחוללות נסים בגופן, ומרפאות את מה שנחשב לבלתי-ניתן לריפוי, הן נשמות-חלוצות, שלא במקרה חוו את החוויות הללו בזמן הזה. הן התנדבו להתמודד עם הקושי הנוראי, להיות חולות ולהירפא, ובכך להראות לכולנו את הדרך לשם, אל מה שאפשרי, אל עולם שבו נסים הם דרך הטבע.
הסיפור של אביגיל קרה לפני כמה שנים. מאז היא ממשיכה להתייצב לבדיקות מעקב בכל כמה חודשים, והראש שלה ממשיך להיות נקי לחלוטין.
Comments