ליאת משתוקקת לבן-זוג. מתן מחכה למימוש של עסקה חשובה. ירדן מייחלת לפריצה הגדולה עם המוזיקה שלה. אנשים מחכים לדברים טובים שיקרו, ומשום-מה, למרות כל המאמצים, העשייה, הזימון והתדר האנרגטי הנכון, ולמרות שבתקשור אמרו להם המלאכים שזה ממש קרוב, זה עדיין לא קרה. עוד חודש עובר, חצי שנה, שנה. למה זה מתעכב??
*
כשיש לנו תקלה באינטרנט, אנחנו קודם כל בודקים, האם התקלה אצלי במכשיר, או שזו תקלה אזורית? בהתאם לאבחנה הזו, נדע אם צריך לתקן את המכשיר שלנו, או להמתין בסבלנות עד שתיפתר הבעיה האזורית.
כאשר אנשים חווים תקיעות, ועיכובים שמונעים מהם להיות איפה שרצו, או ציפו, להיות, הנטייה הטבעית היא להניח שזו 'תקלה מקומית', כלומר הבעיה היא בנו, משהו תקוע אצלנו. עולה בנו התהייה, מה לא בסדר אתי? למה זה קורה לי? מה היקום רוצה ממני? למה עדיין לא קיבלתי את מבוקשי? האם המלאכים הטעו אותי והבטיחו הבטחות-שוא?
החששות האלה טבעיים. אך לא בהכרח נכונים.
כולנו נמצאים עכשיו בסוג של 'תקלה אזורית' אנרגטית רחבה. הקונפליקט המתמשך, סביבנו ובתוכנו, נותן את אותותיו ברשת האנרגטית המשותפת. אנחנו יצורים שנמצאים באינטראקציה אנרגטית עם הסובב אותנו, ולכן המצב בהכרח משפיע על כולנו.
כפי שאדם שנמצא בסיביר יושפע מהקור ויצטרך ללבוש מעיל, לא כי משהו בו לא בסדר, אלא כי קר שם, כך גם בזמנים כאלו, חשוב שנזכור שהתדרים הקשים סביבנו משפיעים עלינו, גם אם אנחנו מתאמצים להישאר בתדר גבוה. העיכובים הסביבתיים הללו עלולים להביא אותנו לייאוש ותסכול, ולמלאכים יש כמה דברים חשובים להגיד על כך.
העתיד כמניפה
לפני הדיון על העיכובים שיש לנו בדרך לעתיד הרצוי, חשוב קודם להבין מהו עתיד.
בניגוד למה שנדמה, העתיד הוא לא משהו קבוע, מוצק, סגור מראש. הוא לא יעד שמחכה לנו בהמשך הדרך, בקצה הכביש, מוכן ומגובש, כמו הר או בניין. הוא מתהווה, הוא בתהליך תמידי של היווצרות. אנחנו יוצרים אותו תוך כדי תנועה, בהשפעת המחשבות, המעשים, המילים והרגשות שלנו.
יצירת-העתיד הזו היא לא יש-מאין, כמו ציור, שמתחיל כדף ריק, ואנחנו ממלאים אותו. העתיד הוא מניפה של חוטים שיוצאים מאתנו, כאן ועכשיו, נמתחים קדימה לכל הצדדים, כאשר כל חוט הוא פוטנציאל אפשרי, שמוביל לתוצאה אפשרית, כלומר: משהו שיכול לקרות בהמשך, כתוצאה ממה שנבחר לעשות, לחשוב, להגיד ולהרגיש עכשיו.
החוטים האלה, קווי-הזמן האפשריים שלנו, התסריטים הפוטנציאליים, הם רבים מאד, אך לא שווים בעוצמתם ובעובי-הקו שלהם. יש חוטים שהם פוטנציאל חזק, כלומר התוצאה הכי סבירה להתממש, על סמך המצב האנרגטי שלנו הנוכחי, או על סמך התסריט שהנשמה שלנו בחרה מראש. זהו ה'עתיד' שיראו לנו בתקשור, אם ננסה להציץ קדימה אל הבאות. מה שרואים זה את התוצאה הסבירה ביותר כרגע, על סמך האנרגיה והמומנטום הנוכחיים שלנו.
בנוסף, ישנם גם הרבה חוטי פוטנציאלים 'חלשים', בעלי סבירות נמוכה מאד להתממש בתנאים הנוכחיים. הפוקוס שלנו מזין אנרגיה לתוך קו-הזמן שבו אנחנו ממוקדים, וכך יוצא שיש לנו יכולת להשפיע על העתיד, כלומר לחזק את אותו החוט מתוך המניפה שאנו רוצים שיתממש לנו.
לשם הדגמה, אדם אופטימיסט שעסוק במחשבות על התוצאה הטובה ביותר מתוך המניפה, מזין באנרגיה את החוט הפוטנציאלי החיובי, ולכן יחווה הרבה תוצאות חיוביות בחיים. לעומתו, אדם פסימי מכוון את תשומת לבו לתוצאות הפוטנציאליות השליליות, כך הפוקוס שלו מחזק אותן אנרגטית, ולכן הוא חווה הרבה פעמים את מימוש הפוטנציאליים השליליים. כך בדיוק פועלת 'נבואה שמגשימה את עצמה'.
מניפת החוטים סביבנו גמישה, דינמית ומשתנה, מתעדכנת-תמידית, כמו תוכנה של משחק אינטראקטיבי, שבו השחקנים מזינים נתונים אל התוכנה תוך כדי משחק, וכך משפיעים על השלבים הבאים בו.
זו הסיבה שקשה כל-כך לנבא במדויק את העתיד, כי הוא גמיש, משתנה, מתהווה כל הזמן, ונתון להשפעות רבות, שלנו ושל 'שחקנים' אחרים. באופן אישי, אני לא רואה ערך בניבוי העתיד, אין כל תועלת אישית בקבלת 'הצצה' להמשך הסרט. מה שמועיל לנו זה להיות פעילים במשחק, ולהבין כמה כוח-השפעה יש לנו עכשיו, בהווה, על העתיד שלנו. יש בכוחנו להחליש פוטנציאל שאנחנו לא רוצים בו, ולהעצים פוטנציאל שכן, באמצעות מיקוד הרצון והאנרגיה שלנו, ובאמצעות בחירות שנבחר. זהו כלי רב-עוצמה שמועיל לנו הרבה יותר מנבואה.
ניקח לדוגמא אדם שמצוי במצב של חולי קשה. הוא יכול ללכת לקוראת-בקפה ולקבל נבואה על עתידו. האם זו תהיה נבואה חיובית? שלילית? איזה חוט פוטנציאלי 'יעלה' וייראה בפני המתקשרת? איזה קונספציה תתקבע עכשיו בתודעתו? והאם הנבואה תעצים אותו להתמודד עם המחלה? יועיל לו הרבה יותר להבין שיוצאים ממנו שלל חוטים פוטנציאליים של תוצאות אפשריות למחלה. יועיל לו לדעת שאם הוא יתרכז בסבל, הוא עלול בטעות לחזק את ה'חוט' של המחלה, ולגרום לה להישאר הרבה זמן. ולחלופין, הוא יכול לבחור להתרכז בריפוי, וכך לחזק את ה'חוט' של תסריט-הריפוי, ולגרום לו להתממש מהר יותר וחזק יותר.
אלמנט הזמן
אחרי שהבנו את הגמישות המובנית במציאות שלנו, קל להבין שכל שינוי סביבנו או בנו מזיז את החוטים במניפת-החוטים, והוא משנה לא רק את התוצאה העתידית עצמה, אלא גם את לוחות הזמנים.
גם אם אנחנו פועלים בצורה מושלמת להשגת מטרה מסוימת, וגם אם המלאכים בתקשור הבטיחו לנו שהנה, ממש בקרוב יקרה כך וכך, התנודות האנרגטיות הדרמטיות סביבנו יכולות 'למתוח' לנו את חוטי-הפוטנציאל ולהשפיע על קצב המימוש שלנו. היעד המובטח לא 'בורח', אבל הדרך אליו נמתחת כמו גומי ומתארכת, וזה מאד מתסכל.
את כל זה חשוב לזכור כשאנו חווים עיכובים בחיינו. זה עוזר להרגיע את התסכול, וגם מעצים אותנו לפעול לטובתנו. כי ברגע שמבינים את מנגנון מניפת-החוטים, אפשר להיות אקטיביים ולהשפיע עליו באופן ישיר ומודע.
בהמשך הדיון נראה כיצד אנחנו יכולים להשתמש באופן מעשי בכוח התודעה שלנו כדי 'למשוך בחוטים' של עצמינו, להאיץ קווי-זמן ולעבור מעיכוב להאצה. אך קודם יש עוד כמה נקודות שחשוב להבין.
קווים נמתחים
לאנשים שהגיעו אלי בשנה האחרונה לתקשור עם עיכובים בקווי הזמן, התקבלו מסרים מרגיעים מהמדריכים הרוחניים, ברוח הזו:
המצב האנרגטי הקולקטיבי הנוכחי אמנם מקשה ומעכב, אך הוא לא יכול לבטל את התוכניות של הנשמה שלנו לגלגול הזה. הוא רק מאט את קצב ההתגשמות שלהן, או מעדכן פרטים מסוימים בתסריט של המימוש. אבל התוכנית הגדולה של הנשמה, שנבחרה בקפידה ובמלאכת-מחשבת טרם הלידה, לא יכולה להתבטל. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במציאת בני-זוג והקמת משפחה. חוזי-הנשמה הללו, שנקבעו מראש, חזקים במיוחד, והם לא מתבטלים בגלל עיכובים בלו"ז.
לכן חשוב לזכור ולהזכיר לעצמינו כל יום, שמה שאמור להגיע אלינו, יגיע. בוודאות. אם שמנו ב'ווייז' כתובת מסוימת, לא נתייאש מלהגיע אליה רק בגלל שיש פקק תנועה בדרך, והנסיעה מתארכת. אנחנו נעמוד בפקק עד שהוא ישתחרר, ובסוף נגיע ליעד.
השאלה שנותרת היא, איך נעביר את הזמן בפקק? האם נכעס ונסבול? או שניקח נשימה, נתאזר בסבלנות, וננצל את הזמן שנכפה עלינו כדי לעשות משהו נעים, כמו לשמוע מוזיקה, לעשות שיחת-טלפון שמזמן רצינו ולא הספקנו, או להיות בשקט עם המחשבות שלנו.
ללחוץ על הגז
מיד נראה כיצד אנחנו יכולים להאיץ את קצב המימוש של החוט הפוטנציאלי הנבחר שלנו.
אבל, כדי להגיע לשם, יש תחנה שהכרחי לעבור דרכה, והיא הרגעת הרגשות השליליים שלנו. אי אפשר לזרז תוצאות בלי קודם לשחרר כעס, תסכול וכאב.
מדוע? אפשר להבין זאת בהשוואה לנהיגה ברכב: אם נלחץ בו-זמנית גם על דוושת הגז וגם על דוושת הברקס, לא נוכל להתקדם באופן יעיל, הרכב יגמגם ויתקע. התסכול והכעס שלנו מהווים כוח בולם, ולכן צריך קודם 'להוריד את הרגל מהברקס', ורק אז נוכל לעבור להאצה, וללחוץ על דוושת הגז.
התנגדות: הכוח המעכב בעולם
חוק יקום הוא, שכאשר אנחנו בעמדה של התנגדות למשהו, דווקא אז, באופן פרדוקסלי, הוא נדבק אלינו הכי חזק. זה קורה בגלל שבהתנגדות אנחנו כמו שוחים נגד הזרם הטבעי של העולם, ולא מאפשרים לדבר הלא-רצוי להישטף הלאה מאתנו בזרם. אם אנחנו ממשיכים להתווכח עם המציאות, טעונים ברגשות שליליים, עסוקים בזה מנטלית ורגשית, אנחנו בעצם מזינים אנרגיה ישירות אל המצב הלא-רצוי, מעצימים אותו בכוח התודעה שלנו, ואז הוא נשאר.
כך יוצא שאם אנחנו כועסים על היקום בגלל העיכוב בחיינו, ושקועים בתסכול וייאוש, הרגש השלילי הזה מהווה התנגדות למה שיש, למצב כפי שהוא. וזה באופן פרדוכסלי מזין את העיכוב בעוד יותר אנרגיה, וגורם לקו-הזמן שלנו להיתקע, להתאבן ולאבד גמישות. כך, בלי להתכוון, החמרנו את המצב. הוספנו עוד עיכוב למה שכבר התעכבנו, ונשארנו בדיוק במקום שבו אנחנו לא רוצים להיות.
הבנת העיכוב, והבנת מנגנון חוטי-הפוטנציאל שלנו, הוא המפתח שיכול להרגיע את הכעס והתסכול, ולהוריד את מפלס ההתנגדות בתוכנו. כך קל יותר לקבל את המצב כפי שהוא, ואז להיכנס למצב האנרגטי הנכון כדי לשנות אותו.
לקבל את המצב כפי שהוא לא אומר לוותר על היעד שלנו ולהתייאש, זה לא אומר להסכים שהמצב יישאר כמו שהוא לנצח, אלא להשלים עם זה שיש עוד זמן-המתנה עד ההגעה ליעד, ולהפסיק לעסוק ברחמים העצמיים שלנו.
סבלנות
אין דבר מעצבן יותר מלהיות בכעס ולקבל המלצה 'להירגע'. או להיות בתהומות של ייאוש ולשמוע עצה 'להתעודד'. אך לצערי, במקרה של עיכובים, מה שנחוץ זה... עוד סבלנות.
זהו לב העניין בתהליך ההאצה: רק אם נהיה באנרגיה של נעימות, נוכל להאיץ ולזרז את חוטי-הזמן שלנו. ולכן כדאי לנו מאד לפתח את שריר הסבלנות ולמתוח אותו עוד יותר.
צ'רצ'יל אמר: סבלנות היא לא היכולת לחכות למשהו, אלא איך אנחנו מתנהגים בזמן ההמתנה.
כן, מותר להתבאס, אבל לא כדאי להשתקע שם, לא כדאי לתת לזה להיות המצב הקבוע שלנו.
מה שאנחנו יכולים לעשות עם הרגשות הקשים זה לווסת אותם. אנחנו יצורים תבוניים עם כוח-על שנקרא ויסות-עצמי. אנחנו יכולים לנהל דיאלוג פנימי עם עצמינו, שעוזר לווסת את הרגשות. אפשר וכדאי לתת מקום לרגש השלילי, לחוות אותו במידה מדודה, ואז לתת לו לחלוף כמו ענן, ולהתמקד במשהו אחר.
אנחנו יכולים לעשות כמה שיותר דברים שמפנקים אותנו ועושים לנו נעים. הנעימות מאפשרת לנו לשרוד את זמן ההמתנה. היא לא מחליפה את הרגשות הקשים, רק מורידה להם את הווליום, ומעלה את הווליום של ההנאה. זה הזמן לעשות באופן יזום דברים שמשמחים אותי ועושים לי כיף.
לעבור מעיכוב להאצה
אחרי שיצאנו מהרגשות השליליים ואנחנו לא בהתנגדות למציאות, נוכל להאיץ את קווי-הזמן שלנו. מתוך אנרגיה רגועה ונעימה נוכל לעבוד עם מניפת החוטים הפוטנציאלים שיוצאת מאתנו, ו'לטפל' בחוטים באופן מודע. נעשה זאת באמצעות הדמיה ויזואלית, במדיטציה קצרה ופשוטה.
תרגיל הדמיה: 'למשוך בחוטים'
נשב בנוחות לבד במקום רגוע ושקט. נעצום עיניים, ננשום לאט ועמוק.
בעיני רוחנו נדמיין את עצמנו מוקפים במניפת החוטים הפוטנציאלים שלנו: חוטים רבים יוצאים מאתנו ונמתחים לכל הצדדים, כל אחד מוביל אל עתיד פוטנציאלי אחר.
נבחר את החוט שאותו אנחנו רוצים לממש ולזרז. נמקד בו את המבט שלנו. נדמיין בקצהו את התוצאה הרצויה שאליה אנחנו רוצים להגיע. אפשר לדמיין חפץ שמסמל את התוצאה, או כל דימוי אחר שייצג אותה עבורנו בהדמיה.
נדמיין את החוט המוביל אל התוצאה הרצויה כשהוא עבה וחזק יותר מכל החוטים האחרים. הוא בולט, מוצף באור זהוב. הוא האחד הנבחר, בוהק וזוהר. כל שאר החוטים מסביב הם דקים, חלשים, מתפוגגים לתוך החושך ונעלמים מהמציאות. ורק החוט הנבחר שלנו מאיר חזק. כי הוא מה שיקרה לנו עוד מעט.
נביט בשמחה על החפץ או הדימוי שנמצא בקצה החוט, שמסמל את התוצאה הרצויה שלנו. היא שם, מחכה ומוכנה למימוש. נמלא את הלב בתודה, התרגשות וסיפוק על המימוש הקרוב.
נגיד בלב שוב ושוב: הנה זה בא. הנה זה בא.
הבהרות
ההדמיה הזו לא תגרום למימוש תוצאה שנוגדת את תכנית-הנשמה שלנו.
למשל, אם אני רוצה לממש זוגיות עם אדם ספציפי שיש לי קיבעון לגביו, אבל הוא לא ה'מיועד' שלי, כלומר שאין לי חוזה-נשמה אתו, ההדמיה הזו לא תגרום לנישואין בינינו להתממש. ההדמיה לא מייצרת חוטי-פוטנציאלים לא קיימים, היא רק מגבירה את זרימת האנרגיה של ערוצים קיימים, עם כיוון התנועה של היקום.
עדיף תמיד לעשות הדמיות מהסוג הזה בצורה הכללית ביותר. אם אני רוצה לממש בן-זוג וחתונה, עדיף לא לדמיין אדם ספציפי אלא דימוי כללי כמו חופה. ואם אני יודעת שאמורה להיות לי פריצת דרך כלכלית, מוטב לדמיין סמל כללי של עושר ושפע כספי, ולא תסריט ספציפי, כמו זכיה בלוטו. ככל שהפתח רחב יותר, כך יש ליקום יותר מקום להכניס דרכו את התוצאה הרצויה.
לא מספיק לעשות את ההדמיה הזו פעם אחת. צריך לחזור על התרגיל יום-יום, עד לקבלת התוצאה הרצויה. עקביות וחזרה ייצרו תנופה אנרגטית מצטברת, שתממש עבורנו את המציאות הרצויה. גם אם זה לוקח שבועות או חודשים.
הזמנים ה'חזקים' ביותר להשפעה על המציאות באמצעות התודעה הם בערב, מיד לפני השינה, או בבוקר, לפתיחת היום. בנוסף, אפשר לחזור על התרגיל במהלך היום, אם עולים בנו ספקות או רגשות שליליים. החלפת הרגשות הקשים בפעולת ההדמיה עוזרת לייצר במוח שלנו נתיבים נוירולוגיים חיוביים שיחליפו את המחשבות החוזרות המייאשות.
ועד שיתממשו הרצונות שלנו, כדאי להמשיך ולהזכיר לעצמינו כל יום שהיעד שלנו מחכה לנו.
השאלה היא לא אם, אלא מתי.
מאחלת לכולם מימוש מהיר ומואץ של כל הברכות כולן.
コメント